בשביל להתקדם הייתי צריך לוותר על חלק ממני.
בשביל להתקדם הייתי צריך לוותר על חלק ממני.
אם היו שואלים אותי "תגיד, ראית את…?" סביר שראיתי.
משחקי מחשב וסדרות טלוויזיה היו חלק בלתי נפרד ממני.
מה הפואנטה? כמו כל בידור.
תחושת עשייה והתקדמות מלאכותית,
מבוססת הצלחה מלאכותית מול אתגרים מלאכותים.
דופמין זול.
אחרי הצבא עקב חיפוש עצמי המינון התחיל לרדת.
לקראת התואר המינון התחיל לרדת משמעותית.
אין מספיק זמן להכל.
באופן טבעי פחות פנאי ויותר לימודים ועבודה.
מדהים תחושת החדות והמסוגלות שהגיעו אחרי.
שלא לדבר על ההספק משימות ופרויקטים.
בהסתכלות אחורה,
מעבר לזמן שאותם דברים צורכים…
אותו דופמין זול בלופים קצרים היה מקור חוסר החדות.
ממש טשטוש.
מאז גיליתי את הכוח של "ניקוי" הסחות דעת.
האם זה מקדם אותי? האם זה מפריע לי?
האם זה באמת יחסר לי?
האם זה יותר חשוב מהמטרות של?
ה-"זה" יכול להיות הרבה דברים שונים לאנשים שונים.
מה-"זה" שלכם/ן?
התמונה מכנס Cybersecurity & AI של Google Developers Group Haifa.
Originally posted on LinkedIn — join the discussion and share your thoughts in the comments.