למדתי את זה בדרך הקשה. לקחת אחריות גם שהאשמה לא אצלי.
למדתי את זה בדרך הקשה. לקחת אחריות גם שהאשמה לא אצלי.
זה נקרא "בעלות קיצונית".
הרעיון: כל בעיה שמשפיעה עליך הופכת להיות הבעיה שלך לפתור. גם אם לא אתה גרמת לה.
עבדת על בסיס הנחיות מטעות?
טעות של אחר השפיע על העשייה שלך?
"זה אולי לא אשמה שלך, אבל זה כן הבעיה שלך".
כל אתגר כזה הוא הזדמנות ללמוד, להתחזק ולהימנע ממנו/להתמודד איתו יותר טוב בעתיד.
אני מעדיף להתמקד על התקדמות במקום סיבות לאי הצלחה.
השאלה: האם זו גישה נכונה?
מצד אחד זה נותן לי שליטה מלאה על התוצאות.
בעיות נפתרות מהר יותר. פחות תירוצים, יותר תוצאות.
מצד שני
זה שואב הרבה אנרגיה. יכול להוביל לשחיקה. לפעמים אנשים מנצלים את זה.
הפתרון שעובד לי: אני בוחר בקפידה באילו פרויקטים אני משתתף ועם מי.
אפשר לעשות הרבה, אבל אי אפשר לעשות הכל.
איך אתם מתמודדים עם הדילמה הזו?
Originally posted on LinkedIn — join the discussion and share your thoughts in the comments.